"לכל אחד יש מטורף חבוי, שמתגלה ולעיתים נחבט…" (בדרך אל הים / משינה)
לכל אחד ואחד מאתנו, יש את הצל הפרטי שלנו, שמלווה אותנו יום-יום, לאן שלא נפנה ונלך.
דימוי עצמי נמוך, פחדים, חוסר-בטחון, עצבנות, כעסים, עצב, ריקנות, ילדותיות ועוד…
פנים רבות וסוגים רבים יש לשדים הפנימיים שלנו.
איך אני מתמודד איתם?
האם אנחנו בכלל מודעים לשדים? לאותו צל פנימי
האם אנחנו מקבלים הדים מהסביבה על ההתנהגות שלנו? ("אתה ממש עצבני בזמן האחרון…", עוד פעם לא עמדת מול הבוס שלך?")
או שהם משהו פנימי ("דיברתי כמו דביל מושלם בפרזנטציה ההיא…", "אין לי כוח לכלום…",
"מה אני הולך לעשות הלאה… אני בטוח אכשל…")
האם אני מזהה כשאני "נכנע" לצדדים אפלים בתוכי?, איך אני מתמודד איתם?
בדרמה, בתאטרון – יש חיקוי של המציאות, המחזה של חלקים ממנה בסיטואציות שונות. השחקן לובש ופושט לבוש, מסכות ודמויות – לפי הצורך של התפקיד.
כך גם אנחנו. אנחנו פושטים ולובשים מסכות ודמויות לפי הצורך שלנו בחיים: תפקיד ההורה, ה"בוס", החבר, המאהב, היועץ, הלוחם, המגשר וכו'. בדרך כלל יהיו לנו כמה תפקידים ראשיים בחיים.
השאלה שנשאלת – היא כמה שליטה יש לנו בהחלפת הדמויות השונות? כמה גמישות יש לנו? האם ה"מסכה" או "הדמות" שלנו, משתלטת גם על חלקים אחרים, שלא מותאמים אליה?
האם אני "הילד של אמא" – "הצעיר", גם במקומות שאני צריך להיות אסרטיבי כמו בעבודה?
או האם אני "המפקד", "הבוס", גם שאני צריך להיות עדין וקשוב עם בת הזוג והילדים?
לצורך זה, אנחנו משתמשים בטיפול הדרמתי, קרי – " דרמה תרפיה", בחקירה של "השדים-הפנימיים" שלנו, בהמחזתם, בצפייה בהם – כאשר המטפל לוקח את החומרים שעלו במהלך הסשן הטיפולי ומגלם את אחד "התפקידים" של המטופל ונותן לו לצפות מהצד, איך התנהגות זו נראית ואולי נחוות ע"י אחרים. בנוסף, אנחנו עושים "דיאלוג" עם אותם צללים, לראות מה מניעה אותם, מה מפעיל אותם ואיך אפשר להשיג עליהם שליטה.
יש לציין שתהליך זה אינו מידי ונבנה במהלך כמה וכמה מפגשים טיפוליים.
"זה לא נעים לשמוע אך יש בי מן הרוע
צד אחד אפל, אלים ופרוע
שיושב בפנים ליד האהבה והשקט
ויוצא החוצה כשהחומה מתפרקת."
(בראשית ימי הכוח / החברים של נטאשה)
החלל הטיפולי הוא המקום המוגן של המטופל. בחלל זה, המטופל יכול ומוזמן, לאט בזמן ובקצב שלו, להשיל הגנות ומחסומים- ולתת לעצמו להיות הוא. ללא מסכות וציפיות מהסובבים אותו.
ובעיקר, ללא שיפוטיות.
הקולות האלו- "מה יגידו עלי…", "איך יחוו אותי",
הצורך בעמידה מול מוסכמות ומסגרות, הם דבר מלחיץ שרבים מאתנו הולכים איתם, ובטיפול אנחנו מנסים להשקיטם, ולקלף אט אט את הקליפות שאנו עוטים על עצמנו.
מותר להוציא את הצד האפל, הפרוע והאנוכי ולתת לו להשמיע קול. הוא חלק מכל אחד מאתנו.
רבים האימהות למשל, שחוות אשמה על כך שלפעמים "נמאס" להם מהילדים, והם רוצות זמן לעצמם ("רחמנא ליצלן"), או נערים או נערות בגיל ההתבגרות, שמתקשים להוציא את הקול "המורד" שבהם.
פתולוגיה – חולי נפשי, מבחינת נקודת המבט התרפויטית של הטיפול באומנות, הוא כאשר אין איזון בין הקולות השונים בתוכנו, בין התפקידים השונים, וכש"הצל" בתוכנו משתלט.
התקפי זעם ודיכאונות הם רק חלק מהתסמינים. יש טווח של עוצמות שונות, שהצד הקיצוני הן מחלות נפש מאובחנות קלינית על ידי פסיכיאטר ואשר מצריכות טיפול תרופתי בנוסף לטיפול הנפשי.
אך לא תמיד זה צריך להיות כך.
"כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר…
*
זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק…"
(ניצוצות / רמי פורטיס וברי סחרוף )
חלק מתהליך הריפוי, השינוי וההתעצמות האישית שלנו, זה להכיר את השדים הפנימיים שלנו, את הצל שהולך אתנו לכל מקום. לדעת את העוצמות שלו ואיך להשתמש בו,
וכמובן, איך לא לתת לו להשתלט עלינו. לרקוד את "מחול השדים" הפרטי שלנו, ולצאת עוצמתיים, מנצחים ובשליטה.
"בחוץ אפשר להיות משוחרר מכל פחד, רק כשהצל ואני ביחד"
(הצל שלי ואני / יהודה פוליקר)
הצל ואני / יהודה פוליקר
הצל שלי ואני יצאנו לדרך
השמש עמדה כך בערך
פעם אני מוביל
ופעם צל על השביל
עננים התכנסו בשמיים
התחילו לרדת טיפות מים
צילי התכנס בתוכי
המשכתי לבדי בדרכי
הרוח טלטל
הפחד טפטף וחלחל
צילי בתוכי מרעיד
מפחיד יותר מתמיד
הוא שואל לאן אתה לוקח
אני משיב לאן אתה בורח
למה תמיד קירות מוגנים
למה צל כשאור בפנים
בוא נעוף רחוק
אתה תהיה לי כנפיים
אל חיבור דמיוני
שהיה עד עכשיו בלתי אפשרי
בוא נקפוץ, נמריא, נעוף
אל קשר הצל והגוף
די להמשיך לברוח
אל מה שתמיד רצינו לשכוח
לשכוח את דלתות הבלבול
את הילד שמציץ דרך חור המנעול
בוא נעבור את הגבול
אל החופש שהיה כבול
ורק מנגינות מזכירות
שבחוץ אפשר להיות
משוחרר מכל פחד
רק כשהצל ואני ביחד
בוא נעוף רחוק…